אם את מתאמצת מדי עבור אחרים, יוצאת מגדרך דואגת ומשקיעה באחרים ושוב ושוב מתאכזבת הנה הסיבות להתנהלות הזו שלך ,
יכול להיות שבילדות שלך כשהבעת צורך הגיבו לך באופן שגרם לך להרגיש בושה, אשמה או אפילו השפלה או נטישה .
מה למדת מזה?
שהצרכים שלך לא חשובים.
בגלל זה, פיתחת ( או יותר נכון לומר המוח שלך פיתח ) מנגנוני התמודדות שבהם את נותנת לאחרים את מה שאת רוצה, כלומר את משקיעה ודואגת להם בציפייה שזה מה שתקבלי בחזרה.
כלומר את אוהבת, דואגת ומתאמצת על אחרים בדרך שבה את מחפשת שיאהבו אותך, ידאגו לך ויתאמצו עליך.
איפה הבעיה?
כשהאחרים לא מודעים לציפיות שלך ולא עומדים בהם.
זה לא הוגן כלפיהם,
זה גם לא ממש הוגן כלפיך.
אז מה עושים?
מתרגלים שיתוף בצרכים שלנו במקום לצפות מאחרים לקרוא את המחשבות שלנו או לנחש מה אנחנו רוצות או מה יגרום לנו להרגיש אהובות או בטוחות.
בהתחלה זה ירגיש מביך ואולי אפילו מפחיד (במיוחד אם גדלנו בבתים שבהם הצרכים הרגשיים שלנו לא היו חשובים או שהתעלמו מהם).
הציפיות הבלתי נאמרות הללו חיות רק במוח שלך בלי שאת מודעת לזה כי הצרכים שלך כנראה מעולם לא היו חשובים.
בילדות כנראה לימדו אותך להתכחש אליהם.
לדבר על הצרכים שלך מרגיש מפחיד.
אז במקום זה את ממשיכה לתת ולתת ובמקביל ממשיכה לפתח ציפיות וממשיכה לא להשמיע אותן.
ככה בדיוק את מחזקת בתת מודע את הסיפור שפצע אותך מאז הילדות ומזינה את גוף הכאב שלך בכך שאת מוכיחה לעצמך שוב ושוב שהצרכים שלך לעולם לא יסופקו ושהם לא חשובים.
אז תפסיקי לחפש הוכחות לסיפור שלך ותתחילי לשתף מה את צריכה, מה את רוצה.
תהיי הראשונה שמכבדת את הצרכים שלך ותופתעי לראות כמה הסביבה תתחיל לכבד אותם.
מה את צריכה?
