הילדים שלי יודעים שבבוקר אני צריכה זמן לעצמי,
שבשעה ארבע אני צריכה קפה וקצת שקט,
ובערב , אני סוגרת מטבח בשעה 20:00 ,
מי שרוצה לאכול מאוחר יותר מכין לעצמו ומנקה אחריו.
ככה אני מלמדת אותם לכבד את המרחב שלי , את הגבולות שלי.
אני מקפידה על זה כי חשוב לי שילמדו לכבד את המרחב שלי ואת הגבולות שלי.
ככה אני מלמדת אותם לראות אחרים אבל חשוב מזה, לראות את עצמם.
וכשהגבולות ברורים אף אחד לא מבקש ממני בשמונה בערב לחתוך לו סלט ובשעה ארבע אם אני בשוונג של עבודה הם כבר רגילים שאני שואלת אם מישהו יכול להכין לי קפה, ועומר הגדול יודע בדיוק לזהות כשאני עמוסה ויחתוך לי פירות או סלט מפנק.
הלמידה הזו חשובה גם כי מי אמר שהם לא יכולים לפנק אותך?
איפה כתוב שרק את צריכה לפנק אותם?
ככה הם לומדים גם להיות קשובים לצרכים של אחרים אבל גם לומדים לראות שהצרכים האלה לגיטימיים
וכשהם מפנקים אותי זו חגיגה עצומה לאגו הילדי שלי שצריך שיראו אותו ויעריכו אותו,
אם נדמה לכם שהכל ורוד בממלכה שלנו שתדעו
שאין משהו שיותר מפרק אותי מכשאני מבקשת עזרה והמתבגרים שלי שמים עלי קצוץ,
וואי וואי האגו שלי משתולל, אני שעובדת סביב השעון שיהיה להם כל מה שהם רוצים, שמכבסת את הבגדים המזיעים שלהם כדי שיהיה להם בזמן לתנועה ולאימוני הכושר, שדואגת בכל שבוע שיהיו במקרר רשימות החשקים שלהם , שיום אחר יום מנקה את השירותים באקונומיקה ומסיעה לחוגים ,
לי אתם אומרים לא ? מי ישמע מה ביקשתי :
שתסדרו את החדר שלכם, שתרימו את המגבת שלכם מהרצפה , שתשימו את הצלחת שלכם במדיח..
הכפיות טובה הזו מפעילה אותי , האמא של המפעילה אותי,
ואז יוצא מני האגו הילדי, הכי נעלב שלי שיורה לכל הכיוונים כי הוא כל כך פגוע ומרגיש שלמרות שהוא יוצא מגדרו הם לא רואים ולא מעריכים .
כיון שאני עובדת מלא על להשקיט את האגו הילדי שלי ולפעול מאגו הבוגר כשאני מצליחה לנשום אחרי שאני משקמת את האגו הפגוע שלי שקיבל מאצ'טה לא סתם סכין לבטן הרכה אני מזכירה לעצמי שאני כבר לא ילדה , ומזכירה גם לאגו שלי שאני כבר לא הילדה שלא רואים אותה,
שאני יודעת שהם מאד מעריכים אותי אבל לא תמיד בא להם לעשות מה שחשוב לי
ושגם הם צריכים שאני אראה אותם
ואז כשאני נושמת אני שואלת את עצמי האם אני רוצה להיגרר איתם למלחמת כבוד או שאני אנהג בכבוד כפי שאני רוצה שהם ינהגו בי ואני בהם,
אם אני כועסת אין בזה שום כבוד , אז אני בוחרת להיות המבוגר האחראי ולהסביר לעצמי שלרוב הם רואים אותי ועוזרים ומפתיעה אותם במקום לכעוס ולהתאכזב מגיבה באמפתיה שאני מבינה שהם עייפים ושאני יודעת שהם היו עוזרים לי אם הם היו בטוב. תארו לעצמכם את ההלם שלהם 🙂
מה זה הדבר שמפעיל את האגו שלך?
איך את מגיבה?
את מאלה שנעלבות או כועסות? מתרסקות או שוברות כלים?
